המאמר על חירות מופיע בספר מתן תורה.

מאמר החירות | הרב יהודה אשלג

אין לקרוא את "חירות על הלוחות" כחירות, אלא כחירות, המלמדת שהחירות נוצרה על ידי מלאך המוות.
[שמור מא]

מאמר זה זקוק להבהרה, כי מה הטעם בקבלת התורה לשחרור האדם מהמוות? יתר על כן, לאחר שהשיגו גוף נצחי באמצעות קבלת התורה, אשר המוות אינו חל עליו, כיצד חזרו ואיבדו אותו? האם הנצחי יכול להפוך למבחן של העדר?

חירות הרצון
עם זאת, כדי להבין את המושג הנשגב של "חירות ממלאך המוות", עלינו להבין תחילה את מושג החירות במובן הרגיל שלו כפי שהוא מובן על ידי האנושות.

כאן, באופן כללי, יש לראות את החירות כחוק טבעי, הפרוס על כל החיים, כפי שאנו רואים שהחיות הנמצאות תחת שליטתנו מתות כאשר אנו מונעים מהן את חירותן. וזוהי ראיה נאמנה לכך שההשגחה אינה מאשרת את שעבודו של אף יצור. – ולא למען נלחמה האנושות במאות האחרונות עד שהשיגה חופש אינדיבידואלי במידה מסוימת.

אך עדיין, מושג זה המתבטא במילה "חופש" מעורפל מאוד בינינו, ואם נתעמק בטבעה הפנימי ביותר של מילה זו, כמעט ולא יישאר ממנו דבר. כי לפני שתבקשו את חופש הפרט, עליכם להניח שכל פרט, כשהוא הוא עצמו, קיימת בו אותה תכונה הנקראת חופש, כלומר, היכולת לפעול לפי בחירתו ורצונו החופשי.

הנאה וכאב
עם זאת, כאשר אנו מסתכלים על מעשיו של הפרט, אנו מגלים שהם הכרחיים. ומי שנאלץ לעשותם יעשה אותם, ואין לו אפשרות בחירה. והוא דומה בכך לתבשיל שעל הכיריים, שאין לו ברירה, והוא חייב לבשל, ​​כי ההשגחה הלבישה את כל החיים בשני מוסרים, שהם הנאה וכאב. לבעלי חיים אין בחירה חופשית, לבחור בסבל, או לדחות הנאה. ומה שמותר לאדם על פני בעלי חיים הוא: שהאדם יכול להסתכל אל מטרה רחוקה. כלומר: להסכים לקבל עכשיו כמות מסוימת של כאב, מתוך בחירתו בהנאה, או התועלת שתגיע אליו לאחר זמן מה.

אבל האמת היא, שאין כאן יותר מחישוב. שהוא לכאורה מסחרי. כלומר, שהם מעריכים את ההנאה או התועלת שתגיע. שיש להם עדיפות ויתרון על פני הצער שהם סובלים מהכאבים שהם הסכימו לקבל עכשיו. יש כאן רק עניין של הנחה, שמחסירה את הצער והסבל מההנאה הצפויה. והם נותרים עם עודף מסוים.

רק ההנאה בהכרח נמשכת. וכך קורה לפעמים שאלו שצמים, מכיוון שאינם מוצאים בהנאה שהשיגו, את העודף הרצוי, לעומת הסבל שסבלו. ולכן הם מוצאים את עצמם בגירעון, הכל לפי מנהג הסוחרים.

ואחרי הכל, אין בכך הבדל בין אדם לבעלי חיים, ואם כן, אין כלל בחירה חופשית מודעת. אלא, יש כוח משיכה, המושך אותם אל ההנאה המתרחשת בהם בצורה כלשהי – ומרחיק אותם מגורמי הכאב. ובכוחם של שני אלה, ההשגחה מובילה אותם לכל המקומות שהיא חפצה בהם, מבלי לשאול אותם כלל.

ולא רק זאת, אלא שאפילו קביעת טבע ההנאה והתועלת אינה כולה מבחירתו ורצונו החופשי של הפרט, אלא לפי רצון הזולת, אותו הם רוצים ולא הוא. לדוגמה, אני יושב, אני מתלבש, אני משחק, אני אוכל. כל זה – לא בגלל שאני רוצה לשבת ככה, ואני רוצה להתלבש ככה, ולדבר ככה, ולאכול ככה. אלא בגלל שאחרים רוצים שאשב, אתלבש, לדבר ואוכל ככה. כל זה לפי רצון החברה וטעמה, – ולא לפי רצוני החופשי. יתר על כן, אני עושה את כל אלה ברובם בניגוד לרצוני, כי נוח לי יותר להתנהג פשוט ללא כל נטל, אלא אני משועבד בכל תנועותיי, ואסור עליי בשלשלאות ברזל, על ידי טעמם ומנהגיהם של אחרים, שהם החברה.

אז בבקשה תגידו לי, איפה חופש הרצון שלי? מצד שני, אם נניח שאין חופש רצון ושכל אחד מאיתנו אינו אלא סוג של מכונה שפועלת ויוצרת על ידי כוחות חיצוניים, שמאלצים אותו לפעול כך. משמעות הדבר היא שכל אחד מאיתנו כלוא בכלא ההשגחה, אשר, באמצעות שני מוסרי ההשגחה, הנאה וכאב, מושך ודוחף אותנו לרצונו, למקומות שהוא חפץ בהם. באופן שאין "אנכיות" בעולם. כי כאן אין אדם חופשי שעומד על סמכותו. אני לא בעל המעשה, ואני לא העושה, כי אני רוצה לעשות זאת, אלא כי פועלים עליי מתוך הכרח ובלי ידיעתי, אז נובע מכך ששכר ועונש חלפו עליו.

וזה מוזר לחלוטין, לא רק…